|
so:text
|
דווקא שמחתי שהיה לילה כזה, כי היינו צריכים ממש להיכנס לתוך הכפר, וכמה בתים מסביב היו תפוסים על- ידי מחבלים. הבעיה היתה להגיע ולמצוא את היעד. טווח הראות היה מוגבל לחמישה מטרים. ההליכה היתה קשה, הרגליים טבעו עמוק בבוץ, היה איחור בלוח הזמנים, אף כי אנחנו לא ביזבזנו אף דקה. אגמון היה מפקד החוד. הוא דייק מאוד, לא הייתי צריך לתקן אותו אף פעם אחת. הבעיה היתה בהתחלקויות ובנפילות, שהאטו את הקצב. את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות. פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של שלושים- ארבעים מטר, היו תפוסים. רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום." ~ אורי שמחוני מספר על פעולה של סיירת אגוז, עליה פיקד, בכפר עינתא שבלבנון בדצמבר 1970. מתוך כרך 14 של אנציקלופדיה "צה"ל בחילו: סיירות ומיעוטים", עמוד 65. (he) |
