|
so:text
|
באותם הימים הגיעה המלחמה שלי עם הורי לשיאה, כי הכדורגל כבש אצלי את המקום הראשון, ללא כל מתחרים – לפני הבית, הלימודים וכיוצא באלה. זכורני, למשל, כי לקראת משחק־הליגה הראשון שלי בקבוצת הפועל פתח תקווה, שנערך בחיפה נגד קבוצת מכבי המקומית, המצאתי בדיה כי עליי לצאת למחנה גדנ"ע, למסגרתו השתייכתי כתלמיד בית הספר התיכון בפתח תקווה. לשם כך הצטיידתי מבעוד בוקר בתרמיל עמוס כריכים ופירות הדר, ו'תקעתי אוהלי' מיד עם השכמה ב... מגרש הפועל פתח תקווה. חזיתי שם בהופעות הילדים, הנוער והנערים, עד אשר הגיע מועד היאספות הקבוצה הראשונה לנסיעה. הפעם כבר קיבלתי מושב של ממש במכונית ובלעתי בצמא את להג שיחם של הגדולים, שהיו מסובים לצדי בהרחבה. הופעתי במשחק שהסתיים בתיקו כקיצוני ימני, ושמח שהוערכתי כ'לא רע'. ברם, שמחתי הרבה לא נמשכה, כי בבואי הביתה ציפו לי הורי בפנים זועמות. 'במחנה גדנ"ע היית?' – שאג אבי, ששכנים טובים דאגו לספר לו, כי 'נחום שלך עושה חיל: הוא כבר שיחק היום בחיפה בקבוצה הראשונה'. (he) |
