|
so:text
|
אני לא רק פלסטינית, אני גם אישה, משמעות הדבר שגם אם לא נתקלתי בסכסוך הערבי-ישראלי, שאלת הצדק הייתה חייבת להעסיק אותי בהיותי אישה שחונכה לגאווה עצמית, אך גם אם לא היו מחנכים אותי לכלום. רשימת המותר שהיתה קצרה יותר מהאסור, התחילה כרשימה של מה מגיע לי כנערה החיה בנצרת. מתי לחזור לבית, מה ללבוש, עם מי לדבר, איפה לבלות. מצאתי את עצמי שואלת מה זאת אומרת נורמות חברתיות? למי יש את הלגיטימיות לקבוע נורמות לאחרים? למה הנורמות אינן תקפות לגברים כמו לנשים? למה המציאו נורמות מיוחדות לנשים? ועוד. ומכאן, עוד צעד - לא רק רגישות לצדק ואי צדק, ולא רק הבנה שהצדק הוא גם רשימה קטנה בחיים, קיים עוד צעד שנוגע לאחריות האישית שלי לשנות את המצב. בצד המגדרי של האי צדק אני לא רק הקורבן, אלא אני גם כן האחראית, כי מדובר בחברה שלי. אני אחראית, ומכירה באחריות שלי לעוול שהחברה שלי גורמת לי, כי אני חלק מחברה זו, והאחריות היא קולקטיבית. (he) |
