|
so:text
|
אז תהיתי בלבי: איך יכול העם הגרמני להשלים עם דברים אלה? מדוע אינו מתמרד? מדוע מסכין הוא עם תפקיד התליין? הרי אין ספק שמצפונים גרמניים, דאובים ופגועים ביסוד האנושי הבסיסי ביותר שלהם, מתמרדים ומסרבים לציית? מתי נבחין כבר בסימניו של מרי זה? ובכן, בתוך כך בא אלינו, ליער, חייל גרמני צעיר. הוא ערק. הוא בא להצטרף אלינו, להתייצב לימיננו, בכנות ובעוז. לא היה כל ספק בעניין: הוא היה נפש טהורה. הוא לא היה מבני "עם האדונים": הוא היה בן-אדם ותו לא. הוא נשמע לקריאת היסוד האנושי ביותר שבקרבו ותו לא, ותלש מעליו את תווית החייל הגרמני. אבל אנחנו, רק בזה, בתווית, היו עינינו ממוקדות. כולנו ידענו שהוא נפש טהורה. כאשר פוגשים בטוהר, חשים בו. הבחור היה אחד משלנו. אך נותרה בעינה התווית... ובכן, הוצאנו אותו להורג. מפני שהוא נשא על גבו אותה תווית: גרמני. מפני שלנו היתה תווית שונה: פולנים. ומפני שהשנאה שכנה בלבבותינו... אחד מאתנו אמר לו, בתור הסבר, או התנצלות, איני יודע: 'זה מאוחר מדי.' אבל הוא טעה. זה לא היה מאוחר מדי, אלא מוקדם מדי... (he) |
