|
so:text
|
אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד סיירת גולני. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם רוני שרון. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי מג"ד 13 בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם אודי בן־גרא, מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שבמלחמת יום כיפור הוא נהרג." ~ מתוך הכתבה "היינו קרובים להסכם עם סוריה הרבה יותר ממה שהציבור יודע" מאת אבי צור, "ביטאון הלוחם", אפריל 2010 - גיליון 222, כפי שהועלה באתר "תנועה לשלום ישראל-סוריה", . (he) |
