|
so:text
|
ראשית אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, ואני מאלה שמאמינים בכל מאודם ש'אין לי ארץ אחרת' זה לא רק משפט בשיר. אני גם 'נץ ביטחוני' מתוך הכרה עמוקה שאין מקום לחולשה ולחלשים באזור שבו אנו חיים. אבל דווקא לאחר כל השנים שבהן לחמתי בטרור, וראיתי כל כך הרבה מוות וקטל בשדות הקרב, ברחובות הערים בישראל, בסמטאות מחנות הפליטים והכפרים בגדה וברצועה ובלבנון – יש רגע שאתה מבין שחייבים לעשות הכול, אבל הכול, על מנת למצוא דרך אחרת, דרך של הידברות ושל פשרה, כדי לנסות להבטיח סיכוי לעתיד טוב יותר לילדינו. ומה שאני אומר לחלוטין לא בא ממקום של ימין או של שמאל פוליטי. כל זמן שהייתי במערכת וניהלתי את השירות, או הייתי בתפקידים בכירים כאלו ואחרים, הייתי עסוק בעיקר באחריות היומיומית האינסופית, של לטפל באיומים, בהתרעות, בפיגועים ובמבצעים, לנהל את הדברים, לפקד עליהם, לוודא שהם יקרו ויצליחו. למרות שעסקתי הרבה מאוד בחשיבה אסטרטגית ובנושאי מדיניות מורכבים, דווקא לאחר שפרשתי והתחלתי לשהות הרבה בחיק המשפחה, החלה לנקר בי יותר ויותר השאלה איזו מדינה תהיה לילדים ולנכדים שלי. האם באמת תרמתי לכך שהמדינה הזו תהיה עבורם מקום שבו הם ירצו לחיות, מקום שיתגאו בו? היום, כשאני רואה את המנהיגות העכשווית, אני מודאג לגבי מה שנשאיר להם פה. מהשבוע יש לי שני ילדים בצבא, ובעוד שנה כנראה יהיו לי שלושה ילדים בו זמנית בצבא, אז ברור שאני מאוד מודאג." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet, 5 בינואר 2013 (he) |
