|
so:text
|
חלפו שלושה חודשים, והנשיא בא לביקור. נכנסנו למשרדי, וכהרגלו הוא דילג על הגינונים ושאל בסגנונו הישיר, 'מה אתם עושים פה?' הצגתי לו את גרף האימונים, וכשראה את השבוע שבו היה כתוב 'זהות יהודית', קורס שאותו הכנסתי חודשים ספורים קודם לכן, קטע אותי הנשיא ואמר, 'למה אתה עושה את זה פה? זה לא התפקיד שלך.' ביקשתי את סליחתו והשבתי לו שיש כאן רק תפקיד אחד, והוא להכשיר קצינים שינצחו במלחמה. הוא ענה, 'בדיוק, אז למה אתה עושה את זה?' אמרתי לו, 'אדוני הנשיא, יש לנו פה גם קצינים בדווים וגם קצינים דרוזים שאנחנו חייבים בכבודם, וגם בהכרת מורשתם. אבל מעל כל זה אני מאמין שקצין יהודי שלא ירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי', ושידע להסביר את סיבת גאוותו לפקודיו במשך עשרים דקות לפחות, לא ינצח במלחמה. ולא איכפת לי איך הוא יסביר. האחד יאמר, 'אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל כשר, צם ביום כיפור'. האחר יאמר, אני לא מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל לא כשר, אבל צם ביום כיפור'. השלישי יאמר, 'אני לא מתפלל, לא אוכל כשר, לא צם ביום כיפור אבל אני מרגיש יהודי בכך שאני חי במדינת ישראל, או מפני שסבא שלי בא לכאן מהשואה'. לא איכפת לי מה ההסבר שלו, אבל שירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי'. לא ירצה להגיד את זה? לא ידע להסביר? לא ינצח במלחמה!' (he) |
