|
so:text
|
השנים הארוכות במדים לימדו אותי לא לחשוש להביע את דעתי. בכלל, המלה פחד לא היתה זרה לי במשך תקופה ארוכה מאוד. בתור מ"מ, מ"פ ואפילו מג"ד, הייתי עסוק כולי רק במבצע שהובלתי, הדחקתי פחדים ולא התלבטתי עם עצמי. כשהתבגרתי, קיבלתי תפקידי פיקוד בכירים יותר והתחלתי לשלוח בעצמי אנשים אל מעבר לגבול, התחילו לעלות ולצוף שאלות שעימן לא התעסקתי בעבר. כראש אמ"ן שלחתי אנשים אל מעבר לגבול, לפעולות חשאיות, שרק אני ומתי מעט במדינה כולה ידעו מה הן, מה חשיבותן ומה הסיכונים הכרוכים בהן. כראש אמ"ן ידעתי בדיוק, יותר מכל אחד אחר, מה הן הסכנות, ומה הסיכויים לחזור בשלום. ככלל, אין אנו מהמרים בחיי אדם, ואין אנו שולחים אנשים מעבר לגבול, אם אין לנו יסוד מוצק להאמין שהם יחזרו. אבל הבלתי-נודע והבלתי-צפוי תמיד קיימים ברקע. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה שונה מזו של מפקדים אחרים: הקפדתי להכיר כל פרט במבצע, זעיר ככל שיהיה, ועוד יותר מכך - הקפדתי להכיר את האנשים המשתתפים בו. בהיותי ראש אמ"ן היו נוהגים לומר בסיירת מטכ"ל, 'הנה בא המ"פ של גולני...' לא התביישתי. להפך, ראיתי זאת כשבח, גם אם לא זאת היתה כוונת האומרים. בדקתי בדקדקנות את תפידו של כל אחד בכוח, ערכתי ביקורים אצל הכוח המבצע, הרבה מעבר למה שמקובל וצריך אצל אלוף, ישבתי איתם אינספור שעות, ימים ולילות, בעיקר בשביל עצמי. זה עזר לי להיות בטוח בהחלטות שבסופו של דבר היו שלי בלבד." ~ מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 19-20. (he) |
