|
so:text
|
ביומי הראשון בכנסת, פנתה אלי היידי מוזס, וסיפרה על הקושי שלה להשתלב בעבודה ועל הצורך ללמוד. ישבה שם חברה שלה במצוקה קשה, שסיפרה על הקושי לקבל חזקה על ילדיה, כשהמשפחה והקהילה נלחמו נגדה וקראו לה חולת נפש משום שרצתה לעזוב את העולם החרדי. הפעם ראשונה שכמעט בכיתי בכנסת, הייתה כששמעתי אותם - קבוצה של לא שייכים. הם לא שייכים למגזר החרדי ולא שייכים אלינו, כי הם לא מכירים, ואין להם כלים להשתלב בחברה. כל בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים שאין בהם ליבה ובגרות, גורמים לכך שהבוגרים שלהם לא יכולים להשתלב בתעסוקה בהמשך. מבחינה חינוכית צריך קודם כול לתת להם את הידע הבסיסי במתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה, ותעודת בגרות שתאפשר להם להתחיל את החיים. את זה יש כיום לחרדים, אך לא לחרדים לשעבר. יש תופעה אחרת של חרדים לשעבר, שדווקא כן מתגייסים, ואז נותנים להם קב"א נמוכה כי יש להם 11 אחים ואפס השכלה פורמלית. אז הם לא יכולים להמשיך לקצונה על אף שהם מאוד איכותיים. פגשתי מישהי שהמשפחה שלה נידתה כי היא רצתה לעשות שירות לאומי, ואת ה־500 שקלים שקיבלה לנסיעות היא חסכה והלכה ברגל, כדי שיהיה לה איך להשלים בגרות. אנחנו נפתור את הבעיה ללא כל ספק. פשוט לא היינו מודעים אליה. אנחנו עובדים על מסמך מסודר שיגדיר את הצרכים של הקבוצה, ואני אעבור משרד־משרד עד שהבעיה תיפתר." ~ על הקשיים של היוצאים בשאלה (he) |
