|
so:text
|
אדם חי מחזורי חיים, ובכל אחד מהם יש שמחה ועצב ושובע ורעב. כל תקופה והאיזון שלה. החלק האחרון של החיים חוסה תחת עצבות כזאת. בשלבי הביניים יש הרבה שמחה. אני רואה את חיי הילדים שלי – מלאים מעורבות, אתגרים אינטלקטואליים וכיף לא נורמלי במשפחתיות שלהם. הדברים הנהדרים נכונים לזמנם. אבל אז מגיע גיל מסוים, שבו החיים מתהפכים לך, וקשה מאוד לקבל את המהפכים האלה. מוות של אנשים קרובים, קשיים בריאותיים, העובדה שבכל היבט את הופכת להיות פחות ופחות מרכזית, במיוחד בחיים של הילדים שלך. כל חייך את בונה אותם לקראת עצמאות ואי תלות, אבל כשהם ניתקים ממך, זה פוצע אותך. במיוחד אם הפרידה מלווה באלמנוּת. ככה זה, העץ אוהב את הפרי, והפרי, מטבעו, נפרד מהעץ ויוצא לדרכו. עבור הילדים זה פשוט, ולהורים נשאר להסתגל. ואני לא אומרת את זה בתוכחה, אני נמצאת בשלב של קבלת הדין. אני מבינה שאני כבר לא דומיננטית, בשום מעגל, אפילו לא בקרב הסביבה הקרובה שלי. אנשים שבאופיים הם בולטים ומנהיגים צריכים ללמוד להתמודד עם האכזבה הצורבת מההסטה שלהם אל השוליים. וזה לא קל." ~ על הזיקנה על רקע מחלת הסרטן שמקננת בגופה (he) |
