|
so:text
|
אבא שלי היה מורה באליאנס במרוקו, עלינו לישראל כשהייתי בן שמונה. אבי ידע עברית מצוין, עוד במרוקו חיבר ספרים שעסקו בדקדוק העברי. בבית במרוקו הוא לא הרשה לנו לדבר ערבית – רק עברית וצרפתית, כך שידעתי את השפה כשהגענו לארץ. דיברתי עברית טוב יותר מכל צבר. אבי היה בארץ כמה פעמים לפני שעלינו; הוא היה מגיע ממארסיי עם תלמידים שלו שהתגייסו דרך ארגון בית"ר. אבל אבי היה פשרן. עובדה שקרא לי זאב נחום רווח; זאב על שם זאב ז'בוטינסקי ונחום על שם, שני צדי המתרס לכאורה. מבחינה זאת ספגתי הרבה מאבי. אולי אפילו בתת־ההכרה. מבחינה פוליטית אני חרותניק, כי אני מחויב לשם שאבי נתן לי, שמו של ז'בוטינסקי, אבל היום זה כבר לא מה שהיה פעם. כשזה מגיע לבחירות יוצא לי לעתים קרובות לסטות משמי. אני מעריץ את לובה אליאב, הערצתי את. לפני שהלכתי לבית הספר, עבדתי בחלוקת לחם. אחרי בית הספר עבדתי במפעל שהיה ממלא מזרונים בבגדים גרוסים של אנשים שמתו. למרות הקשיים שעבר כאן, אבי נשאר כל חייו אופטימיסט ללא תקנה. היו לי הורים מדהימים. אמא שלי, שהקדישה את כל חייה לבעלה ולילדיה, הלכה ללמוד בגיל 70 סוציולוגיה באוניברסיטה העברית וקיבלה ציונים מדהימים. העלייה מצפון אפריקה באה מתוך אמונה דתית וציונית גדולה. הם הסתכלו על הנשיא ויצמן ועל בן-גוריון כשליחי המשיח; הם התייחסו לעצמם כלדור האחרון לפני הגאולה." ~ על בית אבא ושורשיו (he) |
