|
so:text
|
כי אנשים מצפים ממך שתקבל החלטה. שתקבל החלטה, ובדרך כלל הם מתכוונים להחלטה שתגיד לעשות– כי זאת "החלטה". להגיד לא לעשות תמיד נראה יותר קל, אבל לפעמים זה הרבה יותר קשה. ואתה בעצם צריך להתמודד עם כל העוצמה של הלחצים האלה, ופה אין זמן. הרבה פעמים המצבים האלה נמשכים בין שניות ספורות לבין דקות בודדות, ובזמן הזה אתה צריך לקלוט המון נתונים, להמשיך לעקוב אחרי הסיטואציה, לקלוט את כל הלחצים ולקבל את ההחלטה. ואני אומר, עדיין לא המציאו כנראה מוח שיודע לעשות את כל הדברים האלה בפרקי זמן כאלה קצרים ולכן זה הרבה אינטואיציה. ואינטואיציה לא באה משום מקום. אינטואיציה, לפחות בתחושה שלי, בנויה על ניסיון וחוויות וידע שצברת, ועל עוד הרבה דברים כמו ערכים, חינוך, סך כל הדברים שבונים אותך כבן-אדם. ולפעמים, גם אחרי שעשית עבודה או מבצע "סופר נקי" – אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם – גם אז יש לפעמים סיטואציות שאחרי זה אתה, או אני לפחות, עוצר לרגע. זה לא קורה לך תוך כדי כי אין לך זמן לחשוב תוך כדי, אבל פתאום החיים עוצרים בלילה, ביום, בגילוח, בחופש. כל אחד עם הסיפור שלו. אתה פתאום אומר לעצמך: אוקיי, הייתי בסיטואציה, קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, נהרגו שלושה אוארבעה מחבלים שהיו בדרך בוודאות לעשות עכשיו פיגוע קשה. אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי "סטרילי" שיכול להיות כביכול, ועדיין אתה אומר: יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, והמשהו הלא טבעי הזה זה בעצם הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים – מחבלים, כן? – אבל לקחת ככה את החיים שלהם בשנייה באותה סיטואציה." ~ על סיכול ממוקד, מתוך הספר "שומרי הסף" מאת דרור מורה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013, עמודים 326-327. (he) |
