|
so:text
|
כשירות הצבא השתפרה מאז 2006. המגמה השתנתה, אבל התוצאה רחוקה עדיין מלהיות אופטימלית. יחידה צבאית, גם במילואים, צריכה להתאמן באופן סדיר, אימון אינטנסיבי, לפחות פעם בשנה. זה המינימום הנדרש. נהגנו להתאמן כך בשנות השמונים ומאז ישנה נסיגה משמעותית. לא הגענו כיום למצב סביר של כשירות. איום הקיצוצים רק מחמיר את המצב'. כמו באביב 2006, גם מערכת הבחירות המתקרבת תעמוד בסימן של דרישות לשינויים חברתיים, שחלקם אמור להיות ממומן מהנתח הגדול ביותר בתקציב המדינה, תקציב הביטחון. גם כאן, מסרב בר להצטרף למקהלה הכללית. 'הצבא במידה מסוימת חוטא בכך שאינו מבין את תפקידו – והדרג המדיני חוטא שבעתיים', הוא טוען. 'הצבא לא מפנים שחובתו, חובת המינימום כלפי חייליו, לצייד את החיילים בציוד סביר ולתת להם את האימון המתאים. תקציב הצבא נשלט על ידי הדרג המדיני ומנוהל באופן שיוצר מצב פרדוקסלי. המדינה לא ממלאת את חובתה. היא צריכה להגדיר את הסיכונים האסטרטגיים שבהתאם להם צה"ל צריך להיערך, ולתעדף אותם. קשה לי לשמוע את הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ, שמבין בלוגיקה, אומר משפטים כמו 'מעולם לא היה תקציב הביטחון כל כך גבוה'. השאלה אינה הסכום המוחלט של התקציב, אלא המקורות והשימושים. כנגד איזה איומים על הצבא להיערך. (he) |
