|
so:text
|
הבעיה של צה"ל במלחמת לבנון השנייה הייתה קודם כל בעיה של תרבות. תרבות של מינויים, תרבות קבלת החלטות, של שפה צבאית שהיא לא צבאית. יותר מדי סומכים כאן בדרג האסטרטגי על מה שאומר הצבא. בסופו של דבר, מה שיוצא שהסגן, שכותב בשביל הסרן, שמציג את זה לרב־סרן, שאומר את זה לסגן־אלוף, שאומר לאלוף־משנה, שאומר לתת־אלוף, שאומר לאלוף, שאומר לרמטכ"ל, שאומר לראש הממשלה, הוא שקובע את האסטרטגיה של מדינת ישראל. זה היה בלבנון השנייה. בעופרת יצוקה הלכנו לכיוון ההפוך. אני לא מקבל אמירות כאלה 'אנחנו הצבא. אתם תגידו לנו מה לעשות'. רמטכ"ל שייך לדרג האסטרטגי. הוא חייב להבין במדינאות. הוא חייב לבוא ולהגיד 'תשמעו, הדבר הכי קל בעולם זה לפתוח במלחמה. אבל הדבר הכי קשה זה לסיים את המלחמה בזמן, ועם הישגים'. הוא חייב להראות איך יוצאים, מתי, מה ייחשב הישג. זה דבר שלא השתנה לצערי מאז ימי לבנון. זה לא תוחקר מספיק, ולכן זה גם לא ייפתר. אנחנו שמונה עשרה שנה, כל יום מחדש נלחמנו, ואלה שהיו צריכים לקבל את ההחלטות האסטרטגיות החשובות, לעשות משהו עם ההישגים שחיילים הביאו בגופם, לא עשו כלום." ~ מתוך הכתבה מאת (he) |
