|
so:text
|
הוא הגיע אל החטיבה לאחר שהיה מפקד סיירת מטכ"ל. המעבר מהיחידה, שקידשה את היעילות, את הסדר ואת האיכות בביצוע, אל הרשלנות הסחבקית של חטיבת מילואים, לא היה קל לו. הוותיקים התייחסו אליו בפטרוניות. הוא היה האח הקטן של דוביק ושל שי. הם לא הפסיקו להזכיר לו את העובדה הזאת. המלחמה הייתה טובה. בימים ההם עוד היה אפשר לגרד את האורז מספסלי הג'יפ ולקטוף דובדבנים בהרי השוף. ציר ההתקדמות של החטיבה בגזרה המזרחית היה פנוי יחסית. הטרגדיה של סולטאן יקב התרחשה במקביל, ממזרח לנו. תמרי ניהל את החטיבה שלו לאט ובזהירות. אחדים מאיתנו חייבים לו את חייהם. אחר כך באה ביירות... פתאום המלחמה לא הייתה כל כך טובה. הביקורת הפוליטית נשפכה מתוך הרתיעה מפגיעה באזרחים אל תוך הפחד למות. חטיבת הצנחנים המקבילה לנו נקרעה בוויכוחים. אצלנו היה נחמיה תמרי. הוא כינס את הגדוד במגרש בכפר סיל כדי לדבר על המלחמה. אנשים אמרו דברים קשים, מלאי כעס וחרדה. אינני זוכר את כל דבריו. אני זוכר רק שנתן לנו את ההרגשה שכולנו בסיפור הזה יחד. מי שנשאר מאחור מגביר את הסכנה שהחבר שלו ייפגע. הוא לא מכר עלילות גבורה, מליצות לאומיות, וגם לא איומים בעונש. הוא מכר לנו חברות. אני חושב שאחדים מאיתנו חייבים לו את כבודם." ~ ברנע כותב על מפקד חטיבת הצנחנים שלו, נחמיה תמרי, במלחמת של"ג. מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, עמוד 176. (he) |
