|
so:text
|
אני יודע שאני לא הכי הצנחן הכי צנחן שיש, ואפשר לומר שכל הדבר הזה קרה לי כמעט במקרה. אמרו לי מה לעשות, ואני מצדי השתדלתי, עד שלבסוף, אחרי תקופת אימונים ומבצעים לא ארוכה יחסית, נוספתי אל בוגריה הרבים של יחידת הנח"ל המוצנח. זה היה מזמן, אבל זה הקנה לי כרטיס כניסה אל יחידת צנחני המילואים, שיחד עם אנשיה – הרחק בסבך הירוק שממערב לתעלה – הפסקתי לספור כבר את הימים ואת הלילות השמירה הנחרזים ועוברים, עם ירח, בלי ירח, עם ירח, בלי ירח, ועכשיו, שוב, עם. ב־22 באוקטובר, שסברנו שיהיה היום האחרון למלחמה, התרוממו הרוחות, והאנשים החלו מטפחים תקווה תמימה לחזור בקרוב הביתה. 'בשבת בבית,' אמרו, וחזרו אמרו, כאילו שהיה בכוחן של שתי המילים הלבנות הנפלאות האלה להתממש רק מכוח החזרה עליהן, כעין השבעה. הייתה אז עליצות מוזרה בישיבה ליד הטנקים על הכביש לאיסמעיליה, מוכנים אמנם לפעולה, אך סופרים את השעות עד שתהיה השעה שש חמישים ושתיים. באותו זמן היה נדמה לי שמחוגי השעון יעצרו בנקודה הזאת, וינוחו לרגע שיהיה כולו מרחק ושקט." ~ מתוך הספר "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", שכתב עם דוד טרטקובר, עמוד 23 (he) |
