|
so:text
|
זה היה ביום ראשון ט"ו בסיוון התשמ"ב . כסגן טרי למפקד חטיבת גולני דאז, אלוף משנה ארווין לביא הוטלה עליי המשימה לפקד על כוחות משולבים של סיירת גולני וגדוד 51 של החטיבה. המטרה – לכבוש את מוצב הבופור ואת יעדי המחבלים השולטים בסביבתו, ולאחר מכן לטהר את מרחב נבטייה. הבשורה הזו הכניסה את כל לוחמי הסיירת והחטיבה לדריכות מיוחדת. גם אותי. חודשים ארוכים התאמנו לרגע הזה, שבו תישמע הפקודה ונישלח לעבר הבופור, שהיה בעת ההיא נקודת מפתח לפעילות הטרור של אש"ף. החשיבות האסטרטגית וההיסטורית של המקום הזה הפכה את הדחף ואת ההתרגשות הרגילים, שהיינו חווים לקראת כל משימה, לחזקים במיוחד. למרות ההכנות המוקדמות, הציוד והמידע שאספנו מבב עוד מועד, דבר לא הכין אותנו לעוצמתו של המוצב שנגלתה לנו ולקרב הקשה כל כך שציפה לנו לכיבושו. זה היה מאבק עיקש ועקוב מדם, שכאילו סימל את השנים הארוכות שנישאר שם, בארץ הארזים. בתום שעות ארוכות של לחימה ממושכת, חלקה פנים אל פנים, חוסלו עשרות ממחבלי האויב, הבופור נכבש, ודגל ישראל הונף מעל המבצר הצלבני. ואולם, שמחה לא הייתה אחרי הניצחון הזה. שישה לוחמים קיפחו את חייהם בקרב זה, בהם רב-סרן גוני הרניק ז"ל, מפקדה היוצא של סיירת גולני, שהשתחרר מהצבא רק ימים אחדים קודם לכן, אבל התעקש למרות זאת להצטרף ללחימה במקומו של ידידי, משה קפלינסקי, שנפצע מחילופי אש עת החלו הקרבות. גוני ז"ל החל את הקרבות איתי בנגמ"ש, ונפילתו הכתה אותנו בתדהמה. כשליווינו אותו ואת פקודיו בדרכם האחרונה, חשנו כמה כבד הוא מחיר הדמים שנדרש מאיתנו לשלם בעבור המצודה הענקית הזו." ~ על כיבוש הבופור. "מעריב" 27/9/2009 . (he) |
