|
so:text
|
התאספנו בשעה שמונה, כמעט כל הפלוגה הגיעה, בקוטג' היפה של החייל שלמה קופרמן, ברמת פולג. אין ספק ששלמה, הצנחן היהלומן, הסתדר יפה בחיים, דבר שקשה להגיד על רבים מאיתנו. והנה אנחנו פה, זקנים בכל מידות הצלייה של הזקנה: מדיום, מדיום וול, וול דאן. במקום כנפי צניחה, חולקו לנו תגיות עם השמות שלנו. אפילו המ"פ שלנו הלך עם תווית על כיס החולצה שכתוב עליה 'וילנאי מתן', כמו שאומרים את השמות במסדרי בוקר. אולי היה כדאי לכתוב גם מספר צבאי אישי וסוג דם, למקרה ששוב ניפול בשבי החם של הנוסטלגיה. כבר בכניסה, ליד שולחן מזון הקייטרינג המשובח והבר המושקע, אבי פרחן הרים אותי לסחיבת פצוע ואמר: 'ככה אני זוכר אותך בפלוגה', וזה נכון, בגלל משקלי האפסי הייתי מועמד טבעי לשחק פצוע על אלונקות ובסחיבות אישיות. כשאמרתי לו שיוריד אותי כי רק עברתי ניתוח, הוא אמר לבת היפהפייה שלו: 'את רואה, זה השמאל, כל הזמן בוכים. . .'" ~ מתוך מאמרו , "מעריב", 06/11/10. (he) |
