|
so:text
|
לפני קרוב לשנתיים יצאתי לבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים, בחמאם אל־מליח, בצפון הבקעה. נפגשתי עם פלוגת טירונים של צנחנים, שהתאמנה בגבעות החשופות, הבוערות מחום. במצבת הסגל מצאתי את כל עם ישראל. היו שם, בניגוד לעבר, רק שני קיבוניקים; אחד משמרת, קיבוץ של השומר־הצעיר, ואחד משדה־אליהו, קיבוץ דתי. שמו של הבחור משדה־אליהו היה נדב מילוא. הוא היה המ"פ. כשנגמר התרגיל הוא כינס כמה מחייליו מתחת לעץ, בלב השטח. כאשר הסיר את הקפלס"ט מראשו, נפלה הכיפה הסרוגה שלו. כתבתי אז על החבורה: 'הם לא ששים להיחשף. אומרים על נדב, המ"פ, שיש לו דעות מכאן ועד להודעה חדשה. הוא נמנע מלומר אותן. מתבייש ממני. מתבייש מהקצינים שלו. מתבייש מנסיבות הזמן. יש הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם ועכשיו הם לא ברורים, אמר. 'למשל? פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. ומה עוד? הוא שתק'. לפני חודש פגשתי את נדב מילוא שוב בלבנון. הוא היה מ"פ מצטיין. השבוע, ליוו אותו אלפים אל מנוחתו האחרונה, בקיבוץ שדה־אליהו. על קברו הונח זר מאת הורי פלוגת הטירונים ההיא: הם העריצו אותו." ~ מתוך ספרו "ימי נתניהו", עמודים 307 - 308 (he) |
