|
so:text
|
לפני כ־50 שנה נתקלתי ביוסי שריד. זו הייתה היתקלות כואבת. שריד, ששימש כדובר מפלגת השלטון מפא"י , התרוצץ בין האישים החשובים שהגיעו לוועידת המפלגה בהיכל התרבות. בזה אחר זה הגיעו גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון ואחרים. אני שוטטתי ביציע בין המכובדים עם מצלמת המינולטה ופלאש בראון ותקתקתי תמונות של גדולי הדור. כשהגיע יגאל אלון שמתי לב שפניו מעוותות בצורה מפחידה. בלי לחשוב פעמיים התייצבתי לידו והתחלתי לתקתק אותו. שריד קלט אותי, הגיע אליי ודרש שאניח לאלון. השבתי לו שאני ממלא את תפקידי. הוא נופף בידו לסדרנים והורה להם להעיף אותי מהאולם. אני זוכר את המילה 'להעיף'. והם, ממושמעים להפליא, לא הוציאו אותי אלא העיפו אותי בצורה אלימה, שבין השאר גרמה לי להתגלגל עם המצלמה והפלאש על המדרגות, מה שגרם לי לשנוא את האיש שנתן את ההוראה – יוסי שריד. עברו שנים עד שהכעס שלי עבר. כשסיפרתי לאמי במקרה על הסיפור הזה עם שריד, היא הדהימה אותי כשסיפרה שאביו של שריד, יעקב, הגיע אי שם בשנות ה־20 של המאה הקודמת לעיירה שבה גרה בפולין, השתכן בחדרון קטן ולימד עברית את הילדים היהודים באזור במסירות רבה, וכך מאות ילדים באזור העיר ביאליסטוק ידעו עברית על בוריה בזכות המורה הקפדן יעקב שניידר. שניידר, שלימים שינה שמו לשריד, בגלל היותו השריד האחרון של משפחתו שהושמדה כמעט כולה בשואה, עלה לארץ ב־1934. אמי, שהייתה בת 20 באותה שנה, הופתעה כשראתה שעל האונייה שהביאה אותה ארצה היה גם המורה יעקב שניידר. הסיפור הזה מאוד ריכך אותי ביחסי לשריד, ויום אחד, כשהזדמן לי, סיפרתי ליוסי את הדברים ומאז הפכנו לידידים. לעתים, כשהיה מצלצל אליי, היה מצחיק אותי כשהיה פותח את השיחה באותו משפט בקול שקט קצת דרמטי: 'שלום, מדבר הבן של המורה של אמא שלך לעברית. תוכל להקדיש לי דקה מזמנך היקר?'. מעבר לרצינות התהומית שלו, הוא היה איש מצחיק." ~ על היכרותו עם יוסי שריד (he) |
