|
so:text
|
לעין השמש, שלושה קילומטרים וחצי מהגבול, ישבה המפקדה המרכזית של פת"ח. עם רדת מי הירדן הם תִכננו חידוש גל טרור בהיקף רחב. השאלה שעמדה בפנינו, מה לעשות? היו לנו ארבע אפשרויות. אחת, לבלום במעבר הגבול. יש לנו הצלחות לא רעות, בואו לא נשכח זאת, אבל בשבועות האחרונים היו בגבול 24 הרוגים, כתוצאה מחדירת הירדן, מהם 11 אזרחים, ו־86 פצועים. שתיים, להפציץ ולהפגיז. הם מחופרים. לא יהיו להם אבידות רבות. שלוש, פשיטה לילית – יעד פת"ח ערוך ומוכן לזה, עם מארבים עד הירדן. אין ביטחון סביר שנתפוס או נשמיד מחבלים רבים. נשלם מחיר גבוה. הדרך הרביעית – לתקוף ביום, להשתלט, לבודד ולהרוג את המחבלים – לא נבחרה דווקא אחרי מקרה האוטובוס. היא הומלצה שבוע ויותר לפני כן. צה"ל תִכנן והכין את הקרב והיה דרוך כשבוע לפני הביצוע. האם המחיר ששולם הצדיק את ההישגים? קשה לענות. אי אפשר לומר מה היו מסוגלים לעשות 300 ויותר פת"חים אלה לולא פעולותינו. אבל מה שטבעי בקרב במלחמה, אסור שיקרה לנו בקרב בין מלחמות. כאשר יש זמן לתכנן, לבדוק, לעשות סיורים וגיחה וצילומים. הכוחות המשוריינים הלכו יותר מדי קדימה. המטרה פה לא הייתה לכבוש מוצב, לא לדפוק טנקים – רק לאבטח את אזור הפעולה. חילוץ טנק, שהיה ספק אם נשאר בו איש צוות, ואם כן – אם הוא בחיים, וכמה דם יעלה החילוץ, כאשר כבר היו לנו 17 הרוגים." ~ על פעולת כראמה (he) |
