|
so:text
|
כשקישון הביא לי את הטקסט של המחזמר הוא הביא לי בעצם את הטקסט של הסרט. אמרתי לו, מה שאתה מתאר כאן לא נכון. לא נכון שכשהגענו לארץ ישר התחלנו להתלונן. סיפרתי לו על אבא שלי, על תחושת הגאולה שליוותה את ההגעה שלנו לישראל. ואז בא חיים חפר, שכתב את מילות השירים של המחזמר, שמע את הסיפורים שלי וכתב את השיר 'אלוהים כמה אני שמח, בא הזמן הגיע הגואל', ופתאום 'סאלח שבתי' נעשה משהו אחר לגמרי. כי קישון לא ידע את זה, קישון לא ידע מה הרגשנו כשהגענו לישראל. אתה יכול לראות את הסרט ואת ההצגה כשני קטבים מוחלטים: היה צבר ואשכנזי ואני לא; וקישון היה אאוטסיידר כל חייו ואני לא. חוץ מזה, קישון היה אתאיסט; לא הייתה לו אמונה כשעשה את הסרט ולכן לא היה יכול לתאר את העולים כפי שהיו באמת. הוא לא הבין את האנשים שבאו לארץ אחרי שכל חייהם אמרו שלוש פעמים ביום 'לשנה הבאה בירושלים'. אני מתייחס להצגה כתיקון לסרט של קישון. מובן שנעשו טעויות רבות בקליטת המזרחים. הטעות העיקרית הייתה שהתייחסו אליהם בלי כבוד, אבל האופן שבו קישון הציג זאת בסרט, וצעק מיד 'גזענות!', לא היה נכון. כשהופעתי ב'סאלח שבתי' הרגשתי שאני סוגר בהרבה סליחה הרבה מהעוולות שעשו לנו. קישון השתנה מאוד בזכות העבודה על המחזמר, אולי הוא שומע אותנו, לך תדע." ~ על המחזמר "סאלח שבתי" שבוים כאנטי תזה מוגמרת לסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון (he) |
