|
so:text
|
ביום כיפור הייתי גם עד לתמותתן של כל ההיררכיות. אתה אושפזת בבית חולים, המג"ד נהרג, המח"ט נפצע, הרמטכ"ל הודח, הפסגות הגבוהות ביותר התגלו כמדרגות די שטוחות. עד היום אני זוכר את הכנס הגדול שהיה בכפר המכביה אחרי המלחמה, את אמיר דרורי מותקף קשות על החרמון, את עוזי יאירי מתייסר תוך תאור הקרב בחווה הסינית, את דדו שנראה שבור לגמרי. היו רגעים שממש ריחמתי עליהם איך פתאום הם כולם התגמדו. אחר כך כל חיי הצבאיים תמיד התעורר בי צורך עז לטלטל את המפקדים שלי ולהקשות עליהם כדי לוודא שהיתד יציב מספיק, שברגע של אמת העקוב לא יהפך לי שוב למישור. שום דבר לא קיבלתי יותר כמובן מאליו, גם לא בכירים ממני שנראים כריזמטיים או נשמעים כך. ההתנהגות הזו, אני חייב להודות, הפריעה לי בקריירה. יותר מדי פעמים היא התפרשה כחוצפה, כהתחכמות, כחוסר לויאליות, כעוינות ואפילו כחתירה. לא הייתי מודע לזה אז אבל מה שבאמת עמד ברקע הייתה החלטה לא לסמוך על רמות ממונות באופן עיוור." ~ מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף ", "הארץ", 6 בנובמבר 1998 (he) |
