|
so:text
|
כיוצא בו ענין המשמעות המוסרית שאותה מייחסים החילוניים לתורה ולמצוותיה. מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת. רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון, ז. א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי. מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את "שוויתי ה' לנגדי תמיד", אינו יכול לקבל את המוסר כקנה-מידה וכאבן-בוחן. אין אלא אחת משתי משמעויות למוסר : כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את האמת של המציאות - זהו המוסר של סוקרטס, של אפלטון ושל אריסטו, של האפיקוריים והסטואיקנים, בפרט של אלה האחרונים, בפילוסופיה החדשה - של שפינוזה ; כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את חובתו - זהו המוסר של קאנט ושל האידיאליזם הגרמני. אולם בקריאת-שמע נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" : לא תתורו אחרי לבבכם - זוהי שלילת קאנט ; לא תתורו אחרי עיניכם - זוהי שלילת סוקרטס. ומיד אף ניתנת ההנמקה של שתי שלילות אלו : "אני ה' אלהיכם". התורה אינה מכירה צווי מוסר שמקורם בהכרת המציאות הטבעית או בהכרת חובת האדם לאדם - אין היא מכירה אלא מצוות. התורה והנביאים אינם פונים מעולם למצפון האנושי, שהוא חשוד מאד כביטוי לעבודה-זרה ; המונח "מצפון" אינו קיים במקרא. ההנחיה המצפונית היא מושג אתיאיסטי או אלילי ; "האל שבלב", שבו דוגלים אנשי-מוסר הומאניסטיים, הוא אל זר. ההלכה כאינסטיטוציה דתית אינה סובלת את הקטיגוריה מוסר - ואין צריך לומר שאינה סובלת ביסוס תועלתי, לא מבחינת טובת הפרט ולא מבחינת טובת האומה או החברה וכדו'. "ואהבת לרעך כמוך" הוא "הכלל הגדול שבתורה", לא משום שהוא רעיון והוראה שמעבר לפורמליזם של החוק ושמעל פירוט המצוות, אלא דוקא משום שהוא מופיע כאחת מתרי"ג מצוות. "ואהבת לרעך כמוך" אינו מיוחד ליהדות; הוראות מעין זה ניתנו אף על-ידי תורות או הוגי-דעות שלא הושפעו מן היהדות ולא שמעו עליה - על-ידי חכמי סין, הודו ויוון. ולא זו בלבד, אלא שפסוק "ואהבת לרעך כמוך"- כפי שנוהגים לצטטו - אינו קיים בתורה : הכתוב אומר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". חובת אהבת הרע אינה נובעת ממעמדו של האדם כאדם אלא ממעמדו לפני ה'. (he) |
