|
so:text
|
במאי 1985 חזרנו לישראל, ולמחרת, עוד לפני הפגישה עם מפקד בה"ד 1, התחלתי השתלמות עם סגל הגדוד שעתיד היה להדריך כשבועיים לאחר מכן קורס בבית-הספר לקצינים. בבה"ד 1 מצאתי צבא שונה מזה שהכרתי שנה קודם לכן בגדודים שעליהם פיקדתי בלבנון. חלק ניכר מן הצוערים, שהיו מכל יחידות השדה, נשלחו לקורס על-ידי מפקדי יחידותיהם בניגוד לרצונם. הסרבנות לקצונה הייתה תופעה שכיחה, המשמעת הייתה מהם והלאה, תנועה עם נשק ומחסניות ב'הכנס' בשטח הבסיס הייתה עניין שבשגרה. על תנועה עם כומתה והגעה מסודרת לחדר האוכל איש לא העז לדבר. מדים מעורבים וחגורות מאולתרות היו סמל למבצעיות. הצוערים זלזלו במדריכים בבסיס ההדרכה משום שאינם לוחמים בלבנון. התפיסה הייתה כי כל מה שלא היה חלק מ'לבנון הקרבית והפראית' לא נחשב למבצעי, וכל מה שלא לא מבצעי נחשב לדבר שאין טעם להשקיע בו." ~ מתוך ספרו "מיחידים ליחידה", הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמודים 9-10. (he) |
