|
so:text
|
יצאתי עם עוד חמישה- שישה חיילים והתחלנו ללכת על פי ההכוונה של אותו מ"מ. הלחץ היה גדול מאוד, מה גם שלא בדיוק קיבלתי אישור לפעול. הלכנו, כשקובי המ"מ מכוון אותנו ואריק המג"ד צועק לנו, 'אתם הולכים לא נכון, יהרגו אתכם!' אריק מנקודת מבטו חשב שנכון יותר להתקדם לאט ובטוח יותר, ואילו אני חששתי שהמחבלים יברחו. ניסיתי להרגיע אותו שלא ידאג והוספתי, 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם...' כל אותו זמן זכרתי שההורים של דורית נמצאים במשרד ושומעים הכל בקשר. בשלב מסוים אמר לי קובי, שכיוון אותי, 'איבדתי אתכם.' הרמתי זיקוק למעלה והוא הורה לי להתחיל לשבור שמאלה על קו הרכס שעליו הייתי, והוסיף שלדעתו אני נמצא ממש על השלוחה של המחבלים. אריק הזהיר אותי שוב בקשר, ואילו קובי פרץ לרשת ואמר, 'לדעתי אתה נמצא עשרה מטר מהם!' הוא לא סיים את המשפט וחמישה מטרים לפני קם מחבל ג'ינג'י וכיוון את הקלצ'ניקוב שלו אלי. יריתי. אחד נפל. הם ירו. נשכבנו על הקרקע, היינו מעט מעליהם וזרקנו לעברם רימונים. חיימי ירה ררנ"ט, זרקתי עוד רימון, נתתי פקודת הסתערות והסתערנו." ~ על קרב שניהל כנגד חולית מחבלים בעת שהיה מפקד פלוגת הצנחנים בגדוד 890 מחזור נובמבר 1978. מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 52. (he) |
