|
so:text
|
לא ידעתי איזה יום בשבוע ומה התאריך והחודש. השארתי את החשבונות והמכתבים בתיבת הדואר. רק כשניתקו לי את החשמל והמים ידעתי שאני צריכה לסדר משהו. פעם הגיעו שני מעקלים כי לא ידעתי שאני חייבת אגרת טלוויזיה... אחת לכמה חודשים פתחתי מעטפות שעניינו אותי... השכן שלי אמר שבטוח שאני סובלת מהפרעה חמורה של קשב וריכוז. היה לו במקרה כדור ריטלין אחד, והוא נתן לי לנסות. בלעתי, ובבת אחת הכול נרגע. כל האורות כבו לי בראש. אלף המחשבות שרדפו אותי כבר לא רצו התייחסות כאן ועכשיו. יצאתי מהבית והכול היה בהיר ורגוע כל כך. הלכתי לסרט, ונהניתי. חזרתי הביתה ולחצתי בפעם הראשונה על המתג הנכון. היה לי טלפון ממחזר שלא מצא חן בעיני, ופתאום יכולתי לסגור איתו עניין בלי להסתרבל בתירוצים. תוך יומיים ישבתי אצל הפסיכיאטר הגדול ביותר בארץ להפרעות קשב. והוא אבחן אותי מיד. הייתי בהלם מוחלט. פתאום הבנתי שאין לי הפרעה נפשית, אלא לקות. בגלל שהריטלין גרם לתופעות לוואי, חיפשתי תחליפים באינטרנט וגיליתי תרופה אחרת, סטרטרה. עולם שלם נפתח בפני. חזרתי אל הפסיכיאטר ולקחתי את הכדורים החדשים. באותו שבוע התחלתי לכתוב את הסדרה 'מתי נתנשק'. כתבתי ארבעה פרקים בחודש וחצי. מרוב שהייתי בפוקוס, חרכתי את המחשב. לא ידעתי לאיזה ערוץ ואיזו טלוויזיה תגלה עניין. כתבתי כי הייתי משוחררת נפשית. באותה תקופה לא הייתי צריכה חברים. שלוש שנים כתבתי את הסדרה. בסוף יצאו 13 פרקים. הבאתי לערוץ 10. קראו את ארבעת הפרקים הראשונים ואמרו לי במיידי: 'יאללה'." ~ חושפת כיצד גילתה במקרה את הפרעת הקשב והריכוז שלה וכיצד הדבר סייע לה לכתוב את התסריט לסדרה "מתי נתנשק (he) |
