|
so:text
|
'גפן!', צרח המם־כף, 'שני צעדים קדימה ותתחיל לרוץ סביב המחלקה!'. רצתי עד שהתעלפתי, וכשהתעוררתי ראיתי בפעם הראשונה את מתן המ"פ, שהעירו אותו כדי לראות באופן אישי את הטירון הטיפש עם הנר על הראש. מתן ביקש הסבר, אז אמרתי לו שאני כותב. הוא שאל מה אני כותב. אמרתי לו שאני כותב שירים. 'זה טוב מאוד', מתן אמר, 'צריך מישהו שיכתוב למסכת אחרי מסע הכומתה, ולעלון אחרי הקורס צניחה'. 'כן המפקד'. 'ועכשיו', אמר מתן למם־כף הכי סדיסט במחלקה שלנו, 'תכניסו לו!'. חודשיים לא יצאתי הביתה. חפרתי בור בעומק שני מטרים כדי לקבור בו את הנר, והוצמדתי עשרה ימים לבזוקה, שזה כמו לחיות שנה עם צינור. זאת הייתה צומת בית ליד שלי: הייתי יכול להישבר ולהיפלט מהגדוד, אבל החלטתי להמשיך, מה עוד שהמ"פ בכבודו ובעצמו בונה עליי לטקס סיום הטירונות וקורס הצניחה. הייתי יכול להפסיק לכתוב, משום שמאותו רגע ידעתי שהכתיבה אינה רק פרס אלא גם עונש. אבל המשכתי לכתוב את היומן שלי, ותמיד היו כמה טיפות של חלב על הקסדה הגדולה מדי שלי." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב (he) |
