|
so:text
|
בקריירה הצבאית שלי השתתפתי במבצעים רבים, ובהם גם מבצעים עלומים. לא אחת הייתי גם בסכנת חיים, ירו עלי, נתקלתי במחבלים, איבדתי לוחמים וחברים שנפלו לידי. אבל מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שבו השתתפתי כמפקד שלדג, היה החשוב ביותר, מהבחינה הלאומית, מכל המבצעים שבהם השתתפתי. המבצע הזה מקפל במהותו את כל הרעיון של בית לאומי לעם היהודי. הרעיון שאתה יכול לבצע את זה – זו הציונות. הוא לא היה מבצע הרואי של אנשים. הוא היה מבצע הרואי של מדינה. אני בן לניצולי שואה, ובמהלך הפינוי לא יכולתי שלא לחשוב לרגע מה היה קורה אם אז היתה לנו מדינה, אולי הכול יכול היה להיות אחרת? איך היתה נראית יהדות אירופה? שם באתיופיה הבנתי שמדינת ישראל עושה משהו גדול וחזק. יש תמונה שאני נושא עמי עד היום: אנחנו נוחתים בחושך. יוצאים מהמטוס שנראה כמו מפלצת נוראית, מגיעים אל האנשים שישבו מקופלים על הקרקע עטופים בשמיכה, נושאים אותם על כפיים אל בטן המטוס, הדלת נסגרת, ממריאים. הטייסים מדליקים את האור ואז נפגשות העיניים, המון עיניים מבוהלות נושאות אליך מבט ואי-אפשר לתקשר איתן. הדבר שהכי הפריע לי במבצע היה הרגע שבו באה לקראתנו, בשדה התעופה, השיירה הראשונה של העולים, ופתאום אני מבחין שעל המצח יש לאנשים מדבקה עם מספר. זה שיגע אותי וביקשתי שמיד יורידו את המספרים. מאז היו לי רגעים מרגשים של סגירת מעגל. פגשתי זמרת בלהקה צבאית שסיפרה לי, רגע לפני שהיא שרה את 'התקווה', שהיא היתה תינוקת במבצע שלמה." ~ על מבצע שלמה. מתוך הספר "צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל, הוצאת ידיעות ספרים, 2013, עמוד 222 . (he) |
