|
so:text
|
הגעתי מפוחד, כשעל הפחד מחפה שפת גוף מרוחקת, אדישה, אולי זחוחה. הייתי הבן אדם הצעיר ביותר באתר הצילומים, אבל גם הבן אדם שאמור להקרין סמכות, ולהורות על ה'אקשן' ועל ה'קאט'. פעם ראשונה שאמרתי 'אקשן', המילה בקושי יצאה את גרוני. הצלם העיף בי מבט ואמר 'מה אמרת?' ניסיתי להורות 'אקשן' פעם נוספת, אבל גם הפעם קולי בקושי נשמע. בפעם השלישית כבר נבחתי בזעם כשהזעם בעיקר נובע מכעס שלי על עצמי ועל עכבותי. כשהסרט זכה במפתיע להצלחה מאוד גדולה, התגובה שלי, למרבה הפלא, לא הייתה בשמחה אלא בחרדה עמוקה. הייתי אז במאי צעיר מאוד, בשנות העשרים המוקדמות, ומבחינתי הסרט נכתב, עוצב ונוצר כדי לחתור תחת הצייתנות הבלתי מעורערת לנוהל הצבאי, לערער על המתח העדתי הנורמטיבי אז בקולנוע הישראלי ולפרוש באורח ניסיוני כמעט מבנה תסריטאי שאיננו סיפורי." ~ על תחילת דרכו כבמאי בסרט "הלהקה (he) |
