|
so:text
|
מתוך היכרותי עם המערכת, מי שנכנס לפוליטיקה, זה כמו לקפוץ לתוך ג'ורה – הוא חייב לצאת משם מסריח, אי אפשר להתחמק מזה. אני רואה אנשים שנכנסו לפוליטיקה כשהם אפילו די תמימים, והפכו אחרי שנה לפוליטיקאים לכל דבר – במניירות, בטריקים ובשטיקים, במרדף החולני אחרי יחסי ציבור והתקשורת, כשבעצם, מהרגע שיש להם מכונית ממומנת, שכר גבוה, שלושה עוזרים ולשכה, הם שוכחים שיש רחוב. קחי, לדוגמה, את מיקי רוזנטל – הוא כבר לא עומד ברחובות ועולה על בריקדות, נגמר הסיפור. הפוליטיקאים עסוקים בכנסת. הם גם נוסעים המון, כביכול מייצגים את המדינה בחו"ל. אז אני אומר להם – 'הלו! אתם נבחרתם לייצג את האזרח הקטן, האזרח הסובל. יש מספיק פלצנים שיכולים לנסוע לחו"ל, אבל אתם נציגי החברה המנוצלת, הדפוקה והסובלת, ואתם צריכים להיות שם בשבילה'. תראי, אני בטוח שהרבה נכנסים לזה בכוונות טובות. תראי למשל את ההבדל בין לסתיו שפיר – סתיו שפיר פוליטיקאית מצוינת, עם יכולת דיבור מרשימה, וכשהיא עושה מהומות בוועדת הכספים, גם אני מתרגש. לעומתה, דפני ליף נשארה ברחוב, והיא עוברת מעיר לעיר, מצפון עד הדרום, ומנסה לעזור. היא מהפכנית רחוב – דפני ליף הייתה יכולה להיות בכנסת לפני כולם, היא הייתה ראש המהפכה, אבל היא החליטה להמשיך לפעול ברחוב. אני גם מאמין, אגב, שהיא תחזור לגור באוהל, כי אין לה גרוש על התחת. אגב, היא הרי נשפטה על כך שכביכול תקפה שוטרים, והיא לא תקפה זבוב בחיים שלה. כולם ראו את זה בצילומים. חבריה למחאה לא באו להזדהות איתה בבית משפט, וזה דבר שמציג יותר מכול את מה שהשתנה אצלנו." ~ על פוליטיקאים ופוליטיקה בישראל (he) |
