|
so:text
|
הוא אחז בכינור. ניצב באמצע המרתף המסריח, לבוש סמרטוטים מזוהמים, טיהר הילד היהודי שהוריו נטבחו בגטו את העולם ואת בני-האדם, טיהר את אלוהים. הוא ניגן. פניו שוב לא היו מכוערות, גופו המסורבל בתנועותיו שוב לא עורר גיחוך, ובידו הקטנה היתה הקשת למטה-קסמים. הוא ניגן, ראשו מופשל לאחור כדרך מנצחים, ושפתיו פשוקות קמעא בחיוך של ניצחון... העולם נחלץ מן התוהו ובוהו. הוא לבש צורה זכה ותאומה. בראשית מתה השנאה, ועם התצלילים ברחו הרעב, הבוז והכיעור, כמוהם כרימות של חושך שהאור מסנוורן ומחסלן. בכל הלבבות התקיים חומה של האהבה. כל הידיים היו מושטות, כל החזות נזקפו באחווה... מדי פעם חדל הילד לנגן, והעיף ביאנק מבט של ניצחון. (he) |
