|
so:text
|
כאשר הגעתי, בשעה טובה ומוצלחת, לכיתה לפני האחרונה של בית הספר העממי, נתקבלתי סוף־סוף לקבוצת הילדים של אגודת הפועל פתח תקווה. היה זה יום מאושר בחיי, שהשכיח ממני הרבה צרות שעברו עלי בגלל דו"חות המורים, החוזרים ונשנים, להורי: 'אילו שקד נחום שלכם יותר, ואילו השקיע יותר זמן בלימודים – היה יוצא ממנו משהו, משהו גדול'. גם אני רציתי ש'יצא ממני' משהו, משהו גדול, אבל לא תחת שרביטם של מלמדי התנ"ך והגיאוגרפיה, משום שמשכו אותי יותר אימוני הכדורגל. כוח המשיכה של המשחק האהוב פעל עליי בעוצמה רבה יותר, ככל שהתקרבתי אל הכדור העגול. הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, מאד לא אפלטונית, אלא הדדית ומעשית. למזלי, הייתי נתון תחת השגחה בלתי פוסקת של הורי, שהצליחו להשפיע עליי במידת מה כדי לא להפוך את הכדורגל לפולחן היחיד של חיי, אך גם מה שנותר הספיק כדי זה הכול. כבר בשעות הבוקר של יום האימון הקבוע, היה כל ראשי עסוק בתכנון כיצד להעלים את השתתפותי בו מהורי, ולשם כך יצרתי לעצמי לכסיקון שלם של תירוצים, כמטע מבלי שאחזור פעמיים על אותו תירוץ. לאחר מכן היו נתונים כל מעייני שלא להיכשל באימון, ויותר מזה – לבלוט, כדי שאוכל להתקדם הלאה, קדימה – כדי לשמוע את שאגות הקהל הקורא לעברי: 'קדימה, הפועל!', 'בראבו, סטלמך'... (he) |
