|
so:text
|
באוגוסט 1980, כמפקד גדוד הנח"ל המוצנח, עמדתי בראש כוח פשיטה ללבנון, שהלך לפוצץ בית של מחבלים. התקרבנו לבית, הצמדנו את המטענים לדלת והתכוננו לפוצץ. ליד הבית היו תעלות ובונקר. היה ברור לנו שזה בית מחבלים. ואז, פתאום אני שומע מתוך הבית בכי של ילדים. יכולתי לעשות כאילו שאני לא שומע. אני סובל מבעיות שמיעה, יש לי פרופיל 64 ושני מכשירי שמיעה באוזניים. אבל שמעתי, והחלטתי לעצור הכול. קראנו להם לצאת החוצה. יצאו משם אבא, אמא ושמונה ילדים. שחררתי את האמא ואת הילדים לתוך החושך, ואת האבא לקחנו בשבי. אם הייתי מפוצץ את הבית לא הייתי יכול לחיות עם זה. זה היה רודף אותי כל החיים. אני מאמין שאלה הערכים שגדלתי עליהם בבית, ואחר כך בצנחנים: להיות אנושי והוגן גם כלפי האויב שלך, וגם כאשר הכוח האבסלוטי בידיך. אני אולי עם סכין בין השיניים, כאשר צריך, אבל אני בן אדם ואני גם לוקח שבויים. לוקח אותם חיים וגם משאיר אותם בחיים. כמעט מכל פעולה שעשיתי בחיי חזרתי עם שבויים." ~ מתוך ראיון במוסף "סופשבוע" של עיתון "מעריב", 10 בספטמבר 1993 (he) |
