|
so:text
|
הלילה שבו עלינו לארץ הוא הטראומה הכי גדולה בחיים שלי. זה היה ב־1935, כשהייתי ילד בן 5. אבא שלי, בגלל עסקים גרועים וחוסר מזל בבורסה המצרית, הפסיד את כל כספו. כנראה היו לו חובות שלא היה יכול לשלם, אז הוא החליט לעזוב הכול. לילה אחד הוא הגיע הביתה עם העגלון והכרכרה הפרטית שלו, וקבע לאמא שלי עובדה: עולים לישראל. היא התחילה לשאול שאלות, 'איפה נהיה, מה נעשה', והוא הזכיר לה שיש לו משפחה בירושלים, שלא ראה במשך ארבעים שנה. בתוך כמה דקות התארגנו ליציאה. לי סיפרו סיפורים, אמרו שהולכים לטיול. אני זוכר את עצמי בוכה: 'לא רוצה טיול, תנו לי לישון'. עלינו כולנו על הכרכרה המפוארת של הסוחר הגדול יצחק כהן, שהפסיד את כל כספו. העגלון לקח אותנו לתחנת הרכבת וקיבל מאבא את העגלה והסוסים כירושה. עלינו לרכבת שנסעה מאלכסנדריה לקהיר, ומקהיר ליפו ואז לירושלים. אחרי שלושים שעות של נסיעה במחלקה השלישית, עם תרנגולות ועזים בין הרגליים, אבא נחת שוב בשייח־ג'ראח, וכולנו איתו. אני זוכר את ההלם של משפחת מוסן לוי, קרובי המשפחה שקיבלו אותנו שם. הם לא קלטו מאיפה צצנו. אבא הוציא שטר של חמש לירות שטרלינג מהחליפה המהודרת, סיפר חלק מהסיפור, ואמר להם 'זה כל מה שיש לי'. הם חיבקו אותו, התנשקו, ובתוך כמה שעות סידרו לנו בית של שני חדרים עם מזרנים לישון עליהם ופתילייה לבשל אוכל." ~ על סיפור עליית משפחתו לישראל (he) |
