|
so:text
|
נוכל לדמיין לעצמנו ללא קושי היסטוריון שחי במדינה טוטליטרית, חבר במפלגה היחידה הקיימת בה, שהכול מכבדים אותו ואיש אינו חושד בו, והנה, מחקריו מעוררים בלבו ספקות בנוגע למהימנות הפרשנות שמציעים השלטונות לתולדותיה של הדת. איש לא ימנע ממנו לפרסם התקפה נרגשת על מה שיקרא לו השקפת העולם הליברלית. מובן שיהא עליו לנסח את השקפת העולם הליברלית לפני שיתקיף אותה; הוא ינסח את דבריו בסגנון שקט, מאופק ומשעמם במקצת, סגנון שייראה טבעי לגמרי; הוא ישתמש במונחים טכניים רבים, יביא מובאות רבות וייחס חשיבות מוגזמת לפרטים שלא מעלים ולא מורידים, כאילו שכח את מלחמת הקודש למען האנושות והסתבך במריבות חסרות ערך של מדקדקים בקטנות. רק לאחר שיגיע ללב־לבו של הדיון, יכתוב שלושה או ארבעה משפטים בסגנון תמציתי וער שיש בו כדי לעורר את תשומת־לבם של צעירים שאוהבים לחשוב... הקורא הצעיר והנבון שלו ישלח מבט חטוף ראשון אל הפרי האסור... הרדיפות יוצרות אפוא טכניקת כתיבה מיוחדת במינה, ועם זה סוג מיוחד במינו של ספרות, שבו האמת על כל הדברים המכריעים מוצגת אך ורק בין השורות." ~ רדיפה ואמנות הכתיבה, 1952 (he) |
