|
so:text
|
הטענה שבת-ישראל מסתופפת בצל קורת הבית והמשפחה ואינה יוצאת ל"שוק" ול"חוץ", טענה המתקשטת באינטרפרטציה הפולקלוריסטית של "כל כבודה בת מלך פנימה" ובמאמרי חז"ל כגון "אין דרכה של אשה לצאת לשוק". אימתי ואיפה קיימה היהדות המסורתית הווי כזה, כשהיא היתה קובעת את אורח-החיים בקהילות-ישראל? איזו בת-ישראל היתה זוכה להסתופף בצל קורת הבית והמשפחה - בית אביה תחילה ואח"כ בית בעלה - ולהיות מוגנת בפני מגע ב"חוץ" וב"שוק"? הווה אומר : רק בת הגביר, וכן גם בת הרב - במידה שהלה היה חתנו או גיסו של הגביר. ואילו רובן המכריע של בנות-ישראל בכל קהילות-הקודש שבהן שלט "ההווי המסורתי" המהולל היו נאלצות להשתתף בכל כוחן במלחמת-החיים ב"חוץ" וב"שוק", ועכ"פ בין זרים ומחוץ לביתן. בכל בתי בעלי-הבתים הכשרים, נושאיו ועמודיו של "ההווי המסורתי", היו מצויות משרתות ומבשלות ומיניקות מבנות-העניים, ורבבות נשים נשואות היו נאלצות לעסוק בחנוונות וברוכלות, בחנות ובבית-המרזח ובשוק, בכדי למצוא טרף לביתן. מעולם לא ראינו ולא שמענו שדבריה ונושאי-דגלה של היהדות הדתית לחמו לשינוי משטר חברתי זה. לפיכך יש לקבוע ש"ההווי המסורתי" לגבי מקומה של האשה בעבודה ובשירותים, יותר משהיה בו מן האופי הדתי היה בו מן האופי המעמדי. אף היום נמצא בין היראים והחרדים, שלוחמים את מלחמת-הקודש נגד שירות-הבנות, שאין הם נמנעים מלהשתמש בשירותה של נערה כורדית או תימנית ל"ספונג'ה", נערה הנעקרת עי"כ מביתה ונלקחת לבית זר ; משמע שרק בתם היא "בת-מלך" שמקומה "פנימה", ואילו בת הכורדי או התימני - שאני. יתר-על-כן : באותו משטר של "ההווי המסורתי" היו מצויים מקרים, ש"חסידים ואנשי-מעשה" היו מקדישים עצמם ל"תורה ועבודה", בהטילם על נשיהם להתבזות ולהתענות בחנות ובשוק לפרנסת הבית. ואעפ"י שאמרו חז"ל, שחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו - לא מצינו עירעור על מצב זה מצד היהדות הדתית. המחאה על ניצול זה של האשה באה מן היהדות "האפיקורסית", שפרקה מעליה את "ההווי המסורתי. (he) |
