|
so:text
|
'תרגיש', אמר אחד המילואימניקים, חייל בפלוגה א' גדוד 81, חטיבת אלכסנדרוני. 'ריח לבנון'. כרענו מאחורי טראסה נמוכה, ששימשה בסיס לכמה עצי זית צעירים, תאנה ורימון. 'שום ריח לא דומה לריח הזה', סיכם. הסנפתי את כל האוויר הלבנוני שאף יכול להכיל. היה בו, באוויר, מריח הזבל, זבל ביתי שלא פונה במשך שבועות וזבל עופות שפוזר בין עצי הפרי. היה בו מריח הפרי שנרקב על העצים ומריח האבק שעלה מבתים שהופצצו או נהרסו בכפות הבולדוזרים. היה בו מריח התבשילים שנותרו על שולחנן של משפחות שברחו בבהלה. לנטישה יש ריח משלה. היה בו מריחו המתקתק של המוות: בני־אדם וחיות שנקברו תחת ההריסות, מכוניות שנשרפו, דלק שהוצת. והיה בו גם מריח זיעתם של חיילים שלא התרחצו ולא החליפו את בגדי ב' הירוקים שלהם במשך עשרה ימים, מריח שמן הרובים, מריח הקפה שהרתיחו על השיש של הלבנוני. עיתונות מלחמה צריכה להריח את ריח המלחמה. כשם שלא יעלה על הדעת שמח"ט ישלח את חייליו לקרב כשהוא יושב אי־שם בעורף, בחדר ממוזג, מול מסכי פלזמה , לא יעלה על הדעת שעיתונאים ילוו את המלחמה ממרחק בטוח, בדיווחים מכלי שני ושלישי. לא רק משום שניסיונם המקצועי מכשיר אותם להבחין בדברים שנעלמו מעיני אחרים או שאחרים רוצים להסתיר, אלא גם משום שהנוכחות בשטח נוסכת בהם די ידע ודי ביטחון לחשוף ליקויים ולהטיח ביקורת. רק שם יכולתי ללמוד עד כמה חסרת תוחלת שיטת הלחימה שהוכתבה לשטח, ועד כמה מעיק היה המחסור במים, באוכל ובציוד מבצעי. אלמלא הייתי שם לא הייתי מעז לכתוב, ערב ההחלטה על הפסקת אש: 'אולמרט, קבל את הפסקת האש ונתק מגע, אולמרט, קח וברח'. אני מסיר את הכובע בפני רון בן־ישי, שערך ביקור בן יומיים בביירות. לא רק משום שסיכן את חייו ואת חירותו, אלא בעיקר משום שלא הסתפק בסיור תיירותי אלא עשה בביירות ובבנת־ג'בייל עבודה עיתונאית לתפארת. אני מסיר את הכובע בפני איתי אנגל, שיצא לקרב עם חיילי נח"ל וחזר עם כתבת מלחמה קשה, אמיתית." ~ על התקשורת במלחמת לבנון השנייה (he) |
