|
so:text
|
טוב, אז אני יצאתי, חזרתי בשלום. אבל 42 מהחבר'ה שלנו לא חזרו. והם הסתערו על שדה מוקשים – עוד לא ראית דבר כזה: בלי ארטילריה. היה שדה מוקשים, והם הלכו עליו, מפני שלא היה זמן לפנות אותו. עוד לא ראית התקפה כזאת. אנחנו היינו צריכים לקבל סיוע מה-H.A.C בחירי התותחנים האנגלים. הם לא אהבו אותנו. אמרנו: בלעדיכם. הסתדרנו עם מרגמות, עם מכונות ירייה שלנו. והנה, אחד מהתותחנים האלה רץ לפנים ואומר: 'מאל עלמין אני לא ראיתי אנשים מסתערים כך, מעל ומעבר לשדה מוקשים. תגידו לי מה לעשות'. אמרנו לו: 'לך לכל הרוחות!' וזאת מפני שנדמה לנו שמישהו מביניהם אמר למישהו: 'יהודים ארורים אלה'. איפה ראית דבר כזה? אין מדינה, אין ממשלה, נלחמים בנאצים, מסתערים על שדה מוקשים! זה בשביל המשכורת שקיבלנו? או בשביל היחס הטוב שקיבלנו מחברינו בפלמ"ח ובהגנה? זה היה התשלום? זו הייתה ההערכה? – לא. באמונה." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמודים 190 - 191 (he) |
