|
so:text
|
מרבים היום בנסיונות להעמיד את היהדות על התנ"ך, המוצג כנושא של ערכים, מגמות וחזון, "הזורחים באור עצמם", ללא קשר עם עולמה של ההלכה המשולב בהם וללא תלות בו. ביבליולאטריה זו היא לותרנית ולא יהודית, מאחר שישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תורה-שבעל-פה. מבחינת עולמם של הערכים האנושיים אין כל הצדקה לראיה זו של התנ"ך : כאמצעי-חינוך למוסר אולי "אנטיגוני" של סופוקלס או תורת המידות של קאנט עולות עליו, כפילוסופיה - אפלטון ושוב קאנט חשובים הימנו ; כשירה - אולי סופוקלס או שייקספיר עולים עליו, כהיסטוריה - ודאי תוקידידס מעניין ומעמיק ממנו. רק כדברי אלהים חיים התנ"ך הוא חסר מידה משותפת עם סופוקלס ושיקספיר, אפלטון וקאנט, תוקידידס וכל יצירה אנושית. אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך? לא בערפלי מיתולוגיה או קדם-היסטוריה, אלא לאורה של ההיסטוריה הוכרע במשאה-ומתנה של תורה-שבעל-פה מה הם הספרים הזוכים להיקבע כתורה-שבכתב. ביקשו חכמים לגנוז ספר פלוני או אלמוני, ולבסוף הוחלט והוסכם לאשרו כאחד מספרי הקודש : וכנגד זה ספר בן סירא היה מוחזק תחילה כאחד מן הכתובים, ונדחה אח"כ אלמלי ההלכה שקיבלתי על עצמי כדת-ישראל, לא הייתי מכיר את ערכיה ותכניה האמוניים של דת זו הגלומים בכתבי-הקודש. דת-ישראל כעולמה של ההלכה, של תורה-שבעל-פה, לא נוצרה על-ידי כתבי-הקודש, אלא כתבי-הקודש הם אחת האינסטיטוציות של דת ישראל. מבחינה דתית ומבחינה הגיונית-סיבתית תורה-שבעל-פה, שהיא עולם ההלכה, קודמת לתורה-שבכתב, שהיא עולם האמונה והערכים. במונחיה של הקיברנטיקה המודרנית ניתן להגדיר את היחס שבין המקרא ובין ההלכה כמשוב : ההלכה של תורה שבע"פ שהיא יצירה אנושית - שואבת את סמכותה מדברי אלהים חיים שבמקרא, אולם היא הקובעת מהו תכנה, מהו מובנה ומהי משמעותה של תושב"כ. (he) |
