|
so:text
|
השאלה אם לקנות מטוס במאה מיליון דולר אינה רק שאלה צבאית. דרג מדיני צריך לעסוק בשאלה אם למדינת ישראל יש משאבים לקניית המטוס, אם לרכוש טנקים מסוג מרכבה סימן ארבע ונגמ"שי נמ"ר. אלה פרויקטים שעולים מיליארדים רבים. כיום הצבא מציג את העדפותיו לדרג המדיני שמאשר אותן, כמעט באופן אוטומטי, כיוון שאין לו כלים לבחון באופן ביקורתי את העדפות הצבא. צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה את הצעצוע הכי טוב שיש על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי העדיפויות ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים – ובמדינה דמוקרטית אין ספק שזכות הדרג המדיני לקצץ בתקציב – אין לצה"ל כסף להתאמן, כי מרבית התקציב כבר שועבדה מזמן, באישור הדרג המדיני, להצטיידות ארוכת טווח. לכך מצטרפת אשמת הצבא: זה שנים רבות הוא אינו מפנים במידה הראויה את חשיבות האימונים במונחים של כשירות ובניין כוח. אימון יחידות בצבא אינו בזבוז, אלא השקעה. יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה. זו לא בושה להיות עני. תחשוב על שתי משפחות עניות: אחת משקיעה את מעט כספה רק בספרי לימוד, בחינוך, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיות ארבעים ושניים אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה. טנקיסט במרכבה משוכללת שאין לו די זמן להתאמן על הטנק לא יוכל, ביום פקודה, לנצל את יתרונותיו'. (he) |
